שבחים ועידוד – למה לא מספיק להגיד לילדים שלנו כמה שהם מקסימים?

"כל הכבוד!!" – כמה פעמים אמרת את זה היום? אנחנו אומרות את זה בלי לשים לב בכלל, כי כל הורה אומר "כל הכבוד" בלי לחשוב פעמיים – זה אוטומטי. אני רוצה להציע לך משפט אחר. הוא אולי נשמע דומה, אבל הוא ממש אחר, ותכף תביני מה ההבדל.

מה ההבדל בין "כל הכבוד" לעידוד אמיתי

"כל הכבוד" הוא ציון. את, מבחוץ, שופטת. הילד לומד להסתכל עלייך ולא על עצמו, לבדוק אם הוא "עבר".

מה אפשר להגיד במקום

"היה לך קשה והצלחת", "התאמצת ממש", "ראיתי שהצלחת יותר טוב מהפעם הקודמת, זה בגלל שהתאמנת" – זה תיאור שמחזיר לו את המבט פנימה ועוזר לילד שלך לפתח שיח פנימי של כוחות ויכולות. בדיוק כמו מצפן מול GPS: המצפן מלמד לכוון לבד, ה-GPS רק אומר "פני שמאלה". כמה מאיתנו מצליחות להסתדר בלעדיו?

בשורה התחתונה

"כל הכבוד" מייצר ילד שצריך את האור החיצוני עליו כל הזמן. עידוד אמיתי מייצר ילד שיודע מה הוא יכול ומה הכוחות שלו.

אני יודעת שזה דורש עבודה, וכולנו מתחילות ב"כל הכבוד" – וזה ממש הגיוני, בעיקר כשהילדים שלנו קטנטנים ולא מדברים עדיין: אנחנו נשבח המון, נמחא כפיים ונתלהב, וזה בדיוק מה שאנחנו אמורות לעשות. אבל בסדנאות אנחנו מדברות מההתחלה על מסוגלות ובנייה של היכולות ותשומת הלב שלנו.

הילד כבר גדול, והמילים לא תמיד יוצאות כמו שתכננת?

אין לך מושג מה להגיד חוץ מ"כל הכבוד", או שאת בכלל לא מוצאת על מה לעודד? זו בדיוק העבודה שעושים בהדרכת הורים אישית – נעבוד ביחד עד שהתקשורת הזאת תהפוך לטבע שני.

נ.ב. זה עובד גם עלייך :) בפעם הבאה שתצליחי במשהו, נסי להגיד לעצמך את מה שהיית אומרת לילד שלך. לא "כל הכבוד לי", אלא "היה לי קשה והצלחתי". מוזמנת לספר לי מה זה מעורר בך.

כמו תמיד, אני כאן לשאלות ותגובות – כתבי לי: 054-5950373.

---

מאת דקלה שלום, מלווה התפתחותית, יועצת שינה ומדריכת הורים