מריבות אחים: למה "תגידו סליחה עכשיו" לא עובד, ומה כן

מאת: דקלה שלום – מדריכת הורים, מלווה התפתחותית ויועצת שינה

"תגידו סליחה אחד לשני, עכשיו." כמה פעמים אמרת את זה השבוע? ועכשיו בכנות - כמה פעמים זה באמת פתר משהו, ולא רק השתיק את זה לחמש דקות עד הסיבוב הבא?

מריבות אחים הן בדיוק הנושא שהכי הרבה עולה אצלי בקליניקה. לא כי משהו לא בסדר במשפחה שלך - אלא כי זה פשוט אחד האתגרים הכי אוניברסליים בהורות. והחדשות הטובות: יש דרך אחרת להתמודד איתו, ממקום סמכותי ורגוע, במקום לכבות שריפות כל היום.

למה "מי התחיל" הוא בכלל השאלה הלא נכונה

הדחף הראשון שלנו, כמעט תמיד, הוא לשפוט: מי צודק, מי התחיל, מי צריך להתנצל. זה מובן - את רוצה שקט, ומהר. אבל כשאנחנו נכנסות לתפקיד השופטת, אנחנו בעצם אומרות לילדים: "אני לא סומכת עליכם שתדעו לפתור את זה לבד."

וזה בדיוק ההפך ממה שאנחנו רוצות ללמד אותם.

מה לעשות במקום

בפעם הבאה שפורצת מריבה (ואם יש לך יותר מילד אחד, זה יקרה שוב, וזה בסדר) - נסי: "אני רואה ששניכם כועסים. אני בטוחה שתמצאו פתרון." ואז, אם זה בטיחותי, פשוט צאי מהחדר.

זה לא אומר שאת לא מתערבת אף פעם - ברור שכן, כשצריך. אבל קודם כדאי לתת להם הזדמנות לגלות שהם מסוגלים לפתור דברים בעצמם. זו מיומנות שתשרת אותם הרבה מעבר לוויכוח הספציפי הזה - בגן, בכיתה, ובחיים.

מה באמת עומד מאחורי המריבה

לפעמים ה"מריבה" היא בכלל לא על הצעצוע. לפי הגישה שאני עובדת בה, מאחורי כל מאבק כוח בין אחים בדרך כלל עומד צורך אחר לגמרי - לרוב תשומת לב, או תחושה שמישהו מקבל "יותר". הרמז הכי מהיר לזהות זה: מה את מרגישה כשזה קורה. אם זו בעיקר עצבנות קלה - כנראה תשומת לב. אם זו תחושת עימות ממשית - כנראה מאבק כוח.

זיהוי הצורך האמיתי משנה לגמרי איך מגיבים - ולפעמים הפתרון הכי יעיל הוא לא בכלל ברגע המריבה, אלא לתת לכל ילד רגעים קבועים של תשומת לב אישית לפני שהוא צריך "להילחם" עליה.

"המציק" ו"התמים" - התוויות שתוקעות אותם במקום

עוד דבר שקורה כמעט אוטומטית: בלי לשים לב, אנחנו נוטות "לשבץ" כל ילד לתפקיד קבוע - יש לנו "המציק" ויש לנו "התמים", יש "זה שתמיד מתחיל" ויש "זה שתמיד נפגע". זה קורה כי זה עוזר לנו להבין מהר מה קרה. אבל התוצאה היא שהילד עצמו מפנים את התפקיד הזה - ומתחיל לפעול בהתאם אליו, שוב ושוב. ילד שתמיד "המציק" מתחיל להאמין שזה מי שהוא, וילד שתמיד "הקורבן" לומד שזה התפקיד שמבטיח לו תשומת לב. שניהם נתקעים במשבצת, ושניהם ממשיכים לשחק אותה כי היא כבר מוכרת.

ויש עוד משהו שקשור ישירות לזה: כשהם רבים, אנחנו שם. מגיבות, נכנסות לחדר, נותנות תשומת לב מלאה. אבל כשהם משחקים יפה ביחד ושקט בבית? אנחנו בדיוק אז לא נכנסות - "לא להפריע, חבל לקלקל את השקט". וזה בדיוק ההפך ממה שאנחנו רוצות. אם התשומת לב הכי גדולה שלנו מגיעה רק ברגע שהם רבים, אנחנו בלי כוונה מלמדות אותם שריב הוא הדרך הכי בטוחה לקבל אותנו. שווה, דווקא ברגעים של שקט ומשחק טוב, להיכנס לרגע - לא כדי "לפקח", אלא כדי שהם ירגישו שגם שיתוף הפעולה שלהם נראה ומוערך, לא רק המריבה.

זה לא קורה בין לילה, וזה בסדר

אין נוסחת קסם שהופכת מריבות אחים לאפס בין יום לחברו. המטרה היא להפחית את החיכוך בהדרגה, ולתת לילדים כלים אמיתיים לשיתוף פעולה - לא רק לך, כלים שהם ישמרו לכל החיים.

וכדאי לזכור - כולנו רבנו עם האחים והאחיות שלנו, וכולנו למדנו בסוף להסתדר. זה שהם רבים לא אומר שהם הופכים לאויבים - זה אומר שהם בונים קשר, ולומדים לנווט בו. לפעמים זה פשוט נראה סוער בדרך.

אם זה מוכר לך מהבית - את לא לבד, ואפשר ללמוד לעשות את זה אחרת. בהדרכת הורים אנחנו בונות בדיוק את הכלים האלה, מותאמים למשפחה הספציפית שלך.

דברו איתי: 054-5950373